X

הכנס את שם המשתמש שלך ולחץ על הכפתור שלח.

במידה ושם המשתמש שהזנת נמצא במערכת, סיסמא חדשה תישלח לדוא"ל איתו נרשמת לאתר.

"דעת מתוך כפייה, אין לה קיום בנשמה. לא מתוך אונס ילמד הנער, אלא דרך משחק".

בחרתי לפתוח את העבודה בציטוט מלפני כ-2400 שנה, שמיוחס לאחד מגדולי הפילוסופים – אפלטון.

בעצם, כל גישתי החינוכית מבוססת על המוטו הזה, אותו אני מנסה ליישם בכל הכיתות שאני מלמד, ובכל תחומי הלימוד.

למרות אלפי השנים שחלפו מאז כתב אפלטון תובנה זו, האמצעי הוא חדשני למדיי. מדובר בשיטה המפעילה את התלמידים באמצעות דמיון יצירתי ומעוף אסוציאטיבי, כאמצעי חווייתי ואפקטיבי להנעת תלמידים ללמידה.

הרעיון הוא לאתגר את התלמידים ע"י כתבי חידה שבדרך לפתרון הם נחשפים לתכנים הלימודיים. מכיוון שאני מאמין באמונה שלמה, שלימוד שנובע מכפייה, כדברי הפילוסוף היווני, לא באמת נשמר בתודעתנו, אני מחפש כל הזמן דרכים יצירתיות כדי לספק לתלמידים חוויות. השיטה הזו מזמנת לתלמידים לימוד בלתי אמצעי, ובנוסף, רכישת ידע באמצעות עבודת צוות, מיקוד, אתגר, תחרותיות, עניין, הנאה והנעה עצמית עם "התלהבות הרפתקנית" וכמובן – תכלית הכול- סקרנות.

מנסיוני רב השנים בהפעלות מעין אלה (לאורך השנים לימדתי קבוצות תלמידים רבות בבתי ספר שונים), גיליתי שהתלמידים אכן לומדים מתוך עניין והנאה, ומשום כך גם מפנימים את התכנים לאורך זמן. למעשה, בתחושתם, בית הספר אינו עוד 'עונש', אלא מקום בו הם חווים חוויות שילוו אותם שנים רבות.


אני מתלבט רבות בשאלה מה אנו לוקחים איתנו בסופו של דבר משנות לימודינו הרבות בבית הספר. שאלתי חברים ומכרים, בשנות השלושים והארבעים לחייהם, מה הם זוכרים מתקופה זו. תשובותיהם היו רבות ומגוונות: האחת זכרה את שיעור ההיסטוריה בו המורה הוציא אותם לחצר בית הספר, וחילק אותם לקבוצות שניהלו "קרבות אבירים" זו מול זו. האחר זכר את המורה לספרות, שבמקרה הייתה אשתו של הסופר והמשורר יעקב שבתאי, שלקחה אותם לראות את חדר העבודה שלו בביתם. השלישי סיפר על המורה למתמטיקה שהביא שמפו לכיתה כשלימד אותם על "חפיפת משולשים". שאלתי את עצמי אם ישנו מכנה משותף לכל הסיפורים ששמעתי, ומה שמצאתי הוא שכולם אופיינו בכך שהיו יוצאי דופן, שונים מהמוכר והצפוי, חריגים וחוויתייים. ולשם בדיוק אני מכוון.

השנה לימדתי לשון את תלמידי כיתה ז' בימי רביעי בשעה השישית.

מתחילת השנה, תמיד הרגשתי לפני השיעור שאני עומד בפני הקטסטרופה של החיים שלי. להתעסק עם בעיות משמעת בלתי פוסקות, ואז לבקש שקט, לדרוש שקט, להתחנן, לאיים בענישה, להעניש, לצעוק, ולהתפלל שייגמר כבר הסיוט הזה.

התפטרתי מהעבודה בכל יום רביעי מחדש.

הרגשתי שהלימוד הוא לא יעיל כלל, ומה שלא פחות חשוב – אני בכלל לא נהנה. או-אז הבנתי שהבעייה היא בקונספט. אם התלמידים מפריעים זה לא כי הם רוצים להפריע, הם פשוט משועממים. החלטתי שמעתה והלאה אנהל את השיעור אחרת. כשהכנתי מערכי שיעור, בניתי אותם כחידות, חילקתי את הכיתה לקבוצות עבודה, נתתי הנחיות והבטחתי פרסים לפותרים הראשונים של כתב החידה.

ואז התרחש הקסם.

יצאתי מהכיתה, כי נוכחותי לא הייתה נחוצה, ולמרות זאת, אף תלמיד לא היה צריך 'לצאת לשירותים', הילדים פתחו מרצונם ספרי לימוד, מילונים ועזרים אחרים, התנהלה עבודה בקבוצות, התלמידים ערכו 'סיעור מוחין' בניסיון להתמודד עם החידות והתחושה הכללית הייתה של הנאה. הכל היה שם: עבודת צוות, עניין, תחרותיות והתלהבות. כשנשמע הצלצול, הוא כבר לא היה 'גואל', חלק מהתלמידים אף המשיכו לעבוד בנסיון לסיים את המשימה ולזכות בפרס. באותו רגע חשתי שאין מאושר ממני.

לא פעם אומרים לי המסתייגים משיטה זו שהיא פועלת רק באמצעות תגמול למתמודדים. והאנשים, מטבעם, תמיד ירצו יותר, ושאנו בעצם מחנכים אותם לחומרניות. אני תמיד עונה להם בלי שמץ של אפולוגטיקה: "נכון. זה לא יעבוד בלי תגמול. אבל האם לא יהיה נכון לומר שכל החברה שלנו מתנהלת כך? מהו 'הבונוס' אותו מקבל עובד על הישגים יוצאי דופן? מהי תעודה או מדליה שנותנים לספורטאים או אומנים בתחרויות? מהו בעצם המניע שגורם לנו להצטיין? התגמול, לדעתי, הוא טכניקת מוטיבציה בדוקה ולגיטימית.

לא מזמן הפעלתי תלמידים באמצעות חידון שמטרתו היתה הכרת ניבים ופתגמים. הפרס שהבטחתי לפותרים היה זוג כרטיסים לקולנוע, הצטיינות במשו"ב, ושיחה עם ההורים על ההישג יוצא הדופן של ילדם. אי אפשר לתאר במילים את מה שקרה באותו שיעור. התחרותיות, הרצון להצליח, החיפוש בכל מקורות המידע האפשריים והכל בלי שמץ של מאמץ מצידי, ובלי איום בסנקציות למי שלא יעבוד. מעניין לציין שכששאלתי את התלמידים מה היה הדבר שהכי דירבן אותם לנצח, להפתעתי הם לא אמרו כרטיסי הקולנוע, אלא שיחת הטלפון להוריהם. אני מסיק מכך שהתגמול לא חייב להיות חומרי, ואפילו מילה טובה יכולה להניע אותם לעשייה.

בספרו 'כיצד פותרין?', 1961, מתאר ג'ורג' פויה את התהליך של פתרון בעיות מילוליות. לדעתו, התהליך מורכב מארבעה שלבים:

  1. 1. הבנת הבעייה - קריאת הבעיה, זיהוי מילות מפתח, הצגת עובדות, סימון מטרה ותנאים לפתרון.
  2. 2. עריכת תוכנית - העלאת ידע קודם, בחירת אסטרטגיה, פירוק לשאלות פשוטות יותר.
  3. 3. ביצוע התוכנית – האסטרטגיה הצליחה – פתרנו. לא הצליחה – נחזור שלב אחורה ונתחיל שוב.
  4. 4. סקירה לאחור.

פויה טוען שבאמצעות זיהוי אסטרטגיות הפתרון ניתן לאתר תהליכי חשיבה, ללא תלות בנכונות התשובה, ולזהות תהליכים קוגניטיביים.

למרות שהוא מתייחס בעיקר לבעיות מתמטיות, אני חושב שהתהליך עליו הוא כותב דומה מאוד לתהליך העובר על התלמידים בבואם לפתור חידות הגיון. כך אנו מפתחים אצל התלמידים את יכולת החשיבה, יכולת שהיא חשובה יותר בעיניי מאשר הפנמת תוכן גרידא.

העידן הטכנולוגי בו אנו חיים מאפשר לתלמידים להיות נגישים לכל אינפורמציה בקלות כמעט בלתי נסבלת. הדור הזה יודע להתמודד עם הטכנולוגיה הרבה יותר מאיתנו המבוגרים. כך יוצא שכמעט בלי שנרגיש, אנו, ההורים והמורים, איבדנו את מעמדנו כבעלי סמכות של ידע אותו אנו אמורים להעביר להם. אם כך, מהו תפקידנו כעת?

לדעתי, תפקידנו כמורים היום הוא לשמש להם מעין 'מנטורים'. מבוגרים בעלי סמכות שיכולים לנתב את דרכם במבוך האין סופי של עולמנו. התלמיד הוא בעל הטכנולוגיה והמורה בעל התבונה.


עבודת הדוקטורט של הד"ר חיית שחם, הייתה בנושא "החידה כאמצעי חינוכי-לימודי".

במבוא כותבת החוקרת: "עבודה זו, שעניינה שינויים וחידושים בחינוך, רואה בחשיבות אימוץ למידה אתגרית, כמפתח תהליכי ההתמודדות ומציאות אניגמאטית - כדרך טבעית ויעילה להטמעת פיתוח של ערכים ומידע... על פי הגישות החינוכיות המודרניות, על ההוראה להתמקד ביצירת הזדמנויות לפיתוח כישורי למידה...באמצעות למידה פעילה, פיתוח חשיבה ביקורתית באמצעות משימות והתאמת סגנונות למידה לסגנונות חשיבה."

מערכת החינוך זקוקה יותר מתמיד לדפוסי הערכה וציון שונים, וצריך לתת לתלמידים לגיטימציה מוחלטת למשאבי הדמיון והיצירה שלהם.

"ולמרות הכל, מה אם אכשל?" אני שואל את עצמי לא פעם, ועצמי משיב לי: "אז מה? האם השיטה הנוכחית היא הצלחה מוכחת?"

אז כיצד תיראה מערכת החינוך בעתיד הקרוב? כיוון שבחידות עסקינן, אשיב: "לאלוהים פתרונים".


יאיר מצפה,
חידונאי ומחנך.